youpromisedtowriteback

This WordPress.com site is the bee's knees

79

AI02_STILL_LIFE_100

מודעות פרסומת

ממחטה

אחר הצהריים כזה, בו את יושבת לבד על ספה; הקערה נועדה, לפחות במקור, להכיל סלט ירקות למשפחה שלמה, במקום היא מוחזקת בין ירך לחזה (מקופלת שם, כלומר), ואת בזהירות אוכלת, מזהה בזווית איזה משהו נושר לאיטו ונמרח, בצהוב אפרפר, לא אכפת לך כרגע, אולי תתקלחי בבגדייך פשוט, ותעשי להם כביסה, אם כי היית רוצה לישון, עכשיו, עם אור דולק ומזגן ואפילו חולצה רטובה, עוד לא מספיק מאוחר, יש דבר מנחם בצלילות הרכה של ידיעה מסוג זה: אין אדם בעולם שהיה מסוגל להתאהב בך עכשיו

78

IMG_1917

The First Bad Man

רציתי לכתוב, כתבתי, על הרומן הראשון של מירנדה ג'ולי. האיש הרע הראשון (שם מצוין, ברור, היא יודעת לתת שמות). ואז הוספתי לו הערת שוליים קטנה. ואז הדבקתי רק אותה לכאן.

נ.ב ואפרופו "באד מן". האם יש משהי שלא עברה בדיוק את אותן החוויות, אבל ממש עד הפרט האחרון, שמתארות הנשים והנערות שעבדו עבור אורן חזן בבר/קזינו שלו? האם יש משהי שישבה והאזינה לסיפורים שלהן (בתחושת סלידה וקבס וקצת פחד וקצת בושה ואכזבה והדחקה ומין ערפול מעושן שפתאום נכנס לראש ומקשה לשחזר במדויק) ולא הכירה כבר כל אחד מהם בעצמה? אבל ההם, האחרים, פשוט היו מנהלי משמרת. זו היתה ההתנהגות. הם לא היו חברי כנסת או שום דבר בסגנון, ולכן לא היה למי לספר, וכמעט ונדמה היה שאין על מה. חוץ מבפעמים ההן, אתן זוכרות בטח, שזה באמת היה "יותר מדי" וכבר היה כזה מבהיל ואפילו מסוכן, ואיזה קצה סיפור בכל זאת נלחש, חצי בהומור, לכמה חברות. כלומר, בדרך כלל אנשים מתרעמים, הי, רק בגלל שהוא מוכר הן מדברות. וכן, נכון, רק בגלל שהוא מוכר וזו בדיוק הבעיה, רק שההיפך.

שאלה גם, מה לעשות עם חסכונות הכעס האלה. ועם הריבית.

77

77

אין בהכרח (ואולי אין אף פעם) הלימה בין התנופה לבין מספר הצעדים לבין אורך הדרך. זה יכול לבוא לידי ביטוי בהרבה דרכים שונות, עכשיו כשאני חושבת על זה. אבל הכוונה שלי היתה- שאחרי שאני כותבת טקסט ארוך יחסית, ובכלל, אחרי סיום כל דבר ארוך-טווח, התנועה והתנופה שנוצרו במהלכו, לא מסתיימות כשאני מגיעה לקו הסיום.

תמיד נשארים כמה צעדים מיותרים, לפעמים רבים, מין עודף. והעודף כמובן הוא גם דבר בפני עצמו.

ביום ראשון- יום האישה הבינלאומי- הועלה הטקסט הזה לאלכסון. ניסיתי לשאול במהלכו משהו בנוגע להבדל בין האופן בו גברים ונשים משתמשים בטכנולוגיה. לא בהגדרתה הרחבה בהכרח, יותר בהקשר לטכנולוגיה דיגיטלית, וספציפית לשימושיה האמנותיים.

ממש ברגע האחרון נתקלתי בכתבה על התערוכה הוירטואלית הזאת שהנושא הרשמי שלה הוא אמנות דיגיטלית והאופן בו היא עוסקת בדימויי גוף נשיים (או חרדת גוף, כפי שהן קוראות לה). הנזילות של ייצוג הגוף בה אין כבר מרחק בינו לבין הדימוי האינטרנטי, הפופולרי של עצמו, החזיונות המתעתעים ועל גבול הפורנוגרפיים שהנזילות הזאת מייצרת, ממש מצליחה לומר משהו, נדמה לי, בנוגע לשאלה שלי כלומר. הן על השימושים שנשים עושות בטכנולוגיה דיגיטלית, הן על איך הן רואות עצמן כתוצאה ממנה, והן בנוגע לסוג הגוף שהיא מבנה. שמחתי שמצאתי אותה בזמן.

אבל אז ביום שני, כלומר, מאוחר מדי, נתקלתי בידיעה הזאת, והיה נדמה לי שדווקא היא זו שמכילה את התשובה האולטימטיבית שקשה להסדיר במילים. בקצרה אספר, כי נחמד יותר להכנס ולקרוא ולראות- שמדובר בבחור גדל-גוף שהושפל במסיבה אי שם באנגליה על ידי חבורת בנים שראו אותו מנסה לרקוד, והעלו את תמונותיו לרשת חברתית כלשהי. צמד תמונות יותר נכון- זו בה הוא עדיין מנסה, וזו בה הוא מושפל ומוותר כתוצאה מהלעג שלהם.

לקח מעט מאד זמן עד שכ1700 בחורות מקליפורניה הוציאו הודעה לרשת ובה הן מצהירות על חיפושיהן אחר האיש, האיש הרוקד, הן קראו לו. הסיבה שהן מחפשות אחריו, הסבירו, היא מסיבת ריקודים ענקית שהן רוצות לערוך במיוחד עבורו. רק הוא והן, כלומר. רק הוא ו1700 נשים (ואלו נשים מהחוף המערבי של ארצות הברית, יש לומר). כעבור 24 שעות העלה אותו האיש תמונה ובה שלט קטן המאשר את זהותו. והוא ישמח לבוא לרקוד איתן, כך הודיע.  מפה לשם גם פארל וויליאמס הודיע שהוא רוצה להיות חלק מזה, וגם מובי כתב שיתקלט ללא תשלום (הכל בטוויטר). קמפיין גיוס כספים כדי להטיס את האיש הרוקד נפתח ונדמה לי גם נסגר בהצלחה, ובקצרה, זה הסיפור הכי יפה ששמעתי מימיי.

אבל אז באופן בלתי נמנע הגיע יום שלישי, ונתקלתי גם בזה. והעניין הוא- שסינדי שרמן ייצרה מין אייקונים לפלאפון, ממש אמוג'י קטנים, שהם למעשה הפרצופים שלה, כפי שנחתכו מעבודות שונות שלה לאורך השנים. נכון שחלק מהטענה לגבי נשים וטכנולוגיה, לפחות כפי שניסחה מירנדה ג'ולי, קשורה לשימוש הלא תועלתני ואינסטרומנטלי שלהן בה, לעומת גברים. אבל האייקונים האלה! מה יש לומר. זו שימושיות בהתגלמותה המלאה ביותר. זה מילוי של צורך ממשי. זה גם מקרב אותי בצעדי ענק לקניית אייפון (זה והאפליקצייה של ג'ולי, כלומר), שזה בפני עצמו יכול להחשב כהתרחשות של יום רביעי הנוגעת לטכנולוגיה ולנשים.

76

76